כתב הרב: ראוהו ב״ד עצמן בסוף יום כ״ט אם עדיין לא יצא כוכב וכו׳ ואם ראוהו אחר שיצאו שני כוכבים וכו׳ – דברי הרב בכאן כנראה הם סתומים וחתומים כי יש להם קושיא הן מהגמרא הן מדבריו עצמם וזה בשני פנים. מדבריו שכתב בכאן ומדבריו שכתב בפרק ה׳ מהלכות שבת:

הקושיא – מהגמרא היא שבסוף פרק במה מדליקין (שבת ל״ה:) אחר שנשאו ונתנו בשיעור בין השמשות אמרו בגמ׳ אמר ר׳ יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה תנ״ה כוכב א׳ יום ב׳ וכו׳ והביאו הריא״ף ז״ל לפסק הלכה וא״כ קשה איך אמר הרב בכאן אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים וכו׳ שעדיין הוא יום כנראה שאם כבר יצא כוכב אפילו אחד שלא יקרא יום והרי מבואר במאמר שמואל שאף על פי שיצא כוכב אחד עדיין הוא יום עד שיצאו שני כוכבים כי אז מתחיל בין השמשות כי כן הוא פירוש דברי שמואל בודאי וכן כתב הרב ז״ל בפירוש המשנה וז״ל. ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים בגודל נקרא יום ומשיראה כוכב אחד עד שיראו שנים הוא ג״כ יום ומשיראו ב׳ עד שיראו ג׳ הוא זמן בין השמשות וכשיראו ג׳ הוא לילה בלי ספק ע״כ. הרי נראה מבואר מ״ש ואע״פ שבנוסחת הערבי לא נמצא זה הלשון כי אם לשון אחר והוא, ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראו ג׳ כוכבים בינוניים בגודל ובאורה הוא זמן בין השמשמות וכו׳ ע״כ. זהו להסכים הדין שכתב בכאן עם מ״ש בהל׳ שבת אבל עכ״ז נראה מבואר שפירוש מאמר שמואל הוא כמ״ש וביאור אי זו מהנוסחאות היא האמתית או אם אפשר לומר ששתיהן אמת עוד יבא בתוך דברי בעז״ה מ״מ הקושיא שהקשיתי היא אמתית וחזקה וראוי להשתדל בהיתרה:

והקושיא – מדבריו ז״ל עצמן בכאן הוא שדיוק דבריו הראשונים סותר לדיוק דבריו האחרונים שהרי אמר ז״ל אם עדיין לא יצא כוכב אומרים מקודש וכו׳ הא אם יצא אפילו כוכב אחד אין אומרים מקודש שכבר עבר היום אח״כ כתב ואם ראוהו וכו׳ אחר שיצאו ב׳ כוכבים למחר מושיבין, טעמא דראוהו אחר שיצאו ב׳ כוכבים הא אחר שיצא כוכב אחד לא יושיבו למחר ב״ד אלא אומרים מיד מקודש הרי שני קושיות חזקות בלשון הרב. וכנראה שאין תיקון בהן זולתי בשבש לשונו ז״ל והלשון הנכון הוא אם עדיין לא יצא רק כוכב אחד אבל מה נעשה שלא נמצא זה בשום ספר לא דפוס ולא מכתיבת יד. עוד נ״ל להעיר הערה אחת בדברי הרב ז״ל אע״פ שאינה בחוזק הנזכר והיא כי מה שכתב הרב ז״ל ואם ראוהו אחר שיצאו ב׳ כוכבים למחר מושיבין וכו׳ לא מטעם שהוא לילה ודאי כי עד שיצאו ג׳ כוכבים אינו לילה ודאי אלא מטעם שהוא בין השמשות והוא ספק לילה כי כן מפורש במימרא דשמואל שכתבתי. גם הרב ז״ל בפ״ה מהלכות שבת כתב בפירוש שאינו ודאי לילה עד שיראו ג׳ כוכבים וא״כ נראה שבזמן בין השמשות אין אומרים ב״ד מקודש כיון שהוא ספק לילה ולכן צריך שיהיה יום ודאי וקשה שהרי אמר הרב למעלה וז״ל או שנחקרו העדים ולא הספיקו ב״ד לומר מקודש עד שחשכה ליל ל״א אין מקדשין אותו ע״כ. הא אם הספיקו לומר מקודש עד שלא חשכה שיאמרו מקודש אע״פ שהוא בין השמשות, כי פי׳ חשכה ר״ל שהוא לילה ודאי וזה הפך מ״ש למטה כנזכר. עוד יש הערה אחת בלשון הרב והיא כי למה כשיראו ב״ד הירח ועדיין הוא יום יקדשו אותו בראייתם וכשראו אותן בזמן בין השמשות צריך למחר שיעידו שנים מהם בפני שלשה כדי לקדשו למה לא יקדשו אותו למחר בלי שיעידו שנים מהם. זאת ההערה העיר המפרש והניחה בצ״ע. ובמחילה מכבודו כי הוא דבר קל להשיב וגם אני לא זכרתיה כי אם לפרש כל דברי הרב ז״ל. עוד יש קושיא חזקה בדברי הרב ז״ל ממ״ש בהל׳ שבת פ״ה והוא כי הרב ז״ל בכאן תלה ידיעת שהוא יום עדיין או זמן ביה״ש בשיצאו כוכבים או שלא יצאו ופירוש דבריו כפי הפשט הנכון הוא אע״פ שכבר שקעה חמה אם עדיין לא יצא כוכב הוא יום ודאי וא״כ קשה שבהל׳ שבת כתב הרב ז״ל דמשתשקע החמה מיד מתחיל זמן בין השמשות. ולבאר זאת הקושיא יותר אומר כי לא ימנע מחלוקה או מ״ש הרב בכאן אם לא יצא כוכב אחד וכו׳ הוא מדבר קודם ביאת השמש או אח״כ או שנאמר כי הכל אחד ר״ל ששני הדברים והם ביאת השמש ויציאת שני כוכבים באין כאחת. אם נאמר שמדבר קודם שתשקע החמה א״א שמשנה שלימה שנינו בשבת פ״א (דף י״ז י״ח) ובכלם ב״ה מתירין עם השמש ובודאי כל זמן שלא שקעה החמה נקרא יום ודאי גם כי לא יצאנו מהקושיא שאמרנו שהרב סותר דבריו ששם בהל׳ שבת כתב שעד שתשקע החמה הוא יום אבל בהכרח מדבר אחר שקיעת החמה וא״כ קשיא הקושיא שאמרתי, מה תאמר אינו מדבר לא קודם ביאת החמה ולא אח״כ אלא שני הדברים באין כאחד עכ״ז קשה למה הרב במקום אחד תלה זמן בין השמשות בשקיעת החמה ובמקום אחר תלה אותו כשיצאו שני כוכבים היה לו להזכיר בשני המקומות דבר אחד כיון שהכל הוא זמן אחד, ואם ללמדנו ששני הדברים באים בזמן א׳ היה לו לתפוס ב׳ הדברים במקום א׳ והוא שיאמר ככה משיראו ב׳ כוכבים שהוא זמן שקיעת החמה עד שיראו ג׳ כוכבים בינונים הוא הנקרא זמן בין השמשות וכו׳ וא״כ אף אם נאמר שזמן שני הדברים הוא א׳ עכ״ז לא יצאנו מהקושיא. והאמת שאין זמנם אחד אלא שזמן יציאת ב׳ כוכבים שאמר הרב הוא אחר ביאת השמש וכן נראה מלשון הרב ז״ל בפירוש המשנה שכתב גם כי זמן ראיית הירח החדש בזמנו הוא אחר שקיעת החמה לעולם וכן בסוף פי״ד מאלו ההלכות קרא הרב שעת הראייה שליש שעה אחר שקיעת החמה וא״כ קשיא הקושיא הראשונה שאמרתי. אלו הם ההערות הנופלות בלשון. והנני משיב עליהם לעניות דעתי ואתחיל באחרון ראשון כי הוא כמו הקדמה ליישב כל הלשון. וראשונה ראיתי להביא סוגיית הגמ׳ והיא בסוף פרק במה מדליקין (שבת ל״ד:) ואעיר בה קושיא אחת דומה בצד מה לקושיא שהקשיתי בלשון הרב ז״ל. וזו היא הצעתה של שמועה. ת״ר אי זהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימים וכו׳ הא גופה קשיא אמרת אי זהו בין השמשות וכו׳ והדר אמרת וכו׳ אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל ה״ק וכו׳ ר׳ יוסף אמר ר׳ יהודה אמר שמואל ה״ק וכו׳ ואזדו לטעמייהו דאיתמר שיעור בין השמשות וכו׳ וכלל הגמ׳ בזה כי שיעור ביה״ש לדעת רבה אמר ר׳ יהודה אמר שמואל הוא מהלך ג׳ רבעי מיל שהם אלף ות״ק אמה והתחלת זמן ביה״ש הוא משתשקע החמה מיד ולדעת ר׳ יוסף אמר ר״י אמר שמואל שיעור ביה״ש הוא מהלך שני שלישי מיל שהם אלף ושל״ג אמות בקירוב וזמן התחלתו הוא כשיעבור אחר שקיעת החמה שיעור קס״ז אמות בקירוב שהוא חצי שתות מיל וא״כ בסוף בין השמשות אין חילוק ביניהם כלל והחילוק ביניהם הוא בזמן ההתחלה אם מתחיל מיד סמוך לשקיעת החמה או אם מתחיל אח״כ כשיעור קס״ז אמות כנזכר אח״כ בסוף הסוגיא (דף ל״ה:) אמרו אמר ר׳ יהודה אמר שמואל כוכב א׳ יום ב׳ בין השמשות ג׳ לילה תנ״ה וכו׳. והשתא קשיא לי כפי מה שאמרתי הפשט הנכון בדברי שמואל הוא שמדבר אחר שקיעת החמה שכל זמן שלא יראו שני כוכבים שעדיין הוא יום שאם תאמר שמדבר קודם שקיעת החמה פשיטא שיום הוא אפילו אם יראה כוכב אחד ומה בא ללמדנו. ובשלמא לדעת ר׳ יוסף שאמר שזמן ביה״ש אינו מתחיל סמוך לשקיעת החמה יבא בטוב ויאמר כי אותו הזמן שבין שקיעת החמה לזמן התחלת בין השמשות עדיין יום הוא אף אם יראה כוכב אחד אם לא יראו שנים כי לדעתו לעולם לא יראו שנים עד התחלת בין השמשות והוא כשיעור מהלך קס״ז אמות אחר שקיעת החמה כנזכר אבל לדעת רבה שאמר שמיד מתחיל זמן ביה״ש אחר שקיעת החמה איך אפשר לישב עם זה מאמר שמואל שאפילו אם יראה כוכב אחד עדיין הוא יום והוא מדבר בהכרח אחר שקיעת החמה כנזכר. ושנאמר שמאמר רבה חולק עם מאמר ר׳ יהודה אמר שמואל כוכב אחד וכו׳ ושאע״פ שרבה אמרו בשם רב יהודה אמר שמואל עם כל זה חולק עמו כי מאמר רבה אמר שמואל הוא לישב הברייתא דלא תיקשי רישא לסיפא לא שיהיה כן דעתו בענין התחלת זמן בין השמשות כי אם כפי הברייתא האחרת שאמרה כוכב אחד יום וכו׳ זה א״א לאמרו שהרי רבה ורב יוסף לא לבד היתה כוונתם לפרש הברייתא כי אם לומר לנו זמן בין השמשות כפי האמת, ראיה לדבר שהרי אמרו בגמ׳ ואזדו לטעמייהו וכו׳ זמן ביה״ש רבה אמר ר׳ יהודה אמר שמואל וכו׳ וא״כ כיון שרבה אומר ששמואל סובר שזמן בין השמשות הוא משתשקע החמה מיד והגמ׳ הביא סתם מאמר ר׳ יהודה אמר שמואל כוכב אחד וכו׳ בלי מחלוקת בהכרח לנו לומר שרבה מודה ששמואל אמרה. ועוד אני מוכרח להוסיף על דברי ואומר כיון שמכח מה שאמר בגמ׳ ואזדו לטעמייהו דאיתמר שיעור בין השמשות בכמה רבה אמר וכו׳ נראה דאין כוונת רבה ור׳ יוסף לפרש הברייתא לבד כי אם להודיענו שיעור בין השמשות בשם שמואל לדעתם כפי האמת והדין כנזכר אם כן בהכרח לנו לומר שסוף זמן שיעור בין השמשות המוזכר בדברי רבה ור׳ יוסף שהוא שיעור מהלך אלף ות״ק אמה הוא אחר שהכסיף התחתון והושווה לעליון המוזכר בברייתא בדברי ר׳ יהודה זמן מועט שאם לא נאמר כן יש סתירה ממאמרם בשם שמואל למאמר שמואל כוכב אחד יום וכו׳ ג׳ לילה והוא בזה האופן. כבר הוא מבואר בגמרא בשם ר׳ יהודה אמר שמואל שבין השמשות דר׳ יוסי הוא אחר בין השמשות דר׳ יהודה וביארו בתוס׳ שיש ספק בין האמוראים כמה הוא זה הזמן שהוא אחריו אבל ודאי ידעו שאין בו כדי שיעור טבילה וביאר הרא״ש ז״ל בפסקיו ששיעור טבילה הוא שיעור מהלך ג׳ אמה ומאמר שמואל שאמר ג׳ כוכבים לילה בודאי הוא אחר שעבר ביה״ש דר׳ יוסי שהרי נפסקה הלכה בגמרא כר״י לענין תרומה וכתבו הפוסקים ז״ל דכ״ש לענין מוצאי שבת ומאמר שמואל ג׳ כוכבים לילה הביאו הרי״ף ז״ל לפסק הלכה וכן כל הפוסקים א״כ נראה שהוא אחר ביה״ש דר״י ואם סוף שיעור בין השמשות דרבה ור״י שהוא בסוף שיעור מהלך אלף ות״ק אמה אחר שקיעת החמה הוא כשהכסיף התחתון והושווה לעליון שאז הוא לילה לדעת ר׳ יהודה א״כ לדעתם בתשלום זמן בין השמשות דר׳ יהודה הוא לילה לדעת שמואל וכפי מאמר שמואל ג׳ כוכבים לילה אינו לילה עד שיעבור בין השמשות דר״י כנזכר א״כ בהכרח לנו לומר שבגמרא הביאו ראשונה מאמר רבה ור׳ יוסף לפרש הברייתא לבד ואח״כ הביאו מאמרם לענין האמת כפי דעתם בואזדו לטעמייהו כלומר שיש ביניהם חילוף בענין התחלת בין השמשות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אמנם בסוף שיעור בין השמשות שניהם הוסיפו שיעור שוה והוא שיעור ביה״ש דר״י. וא״כ בשיעור מהלך אלף ות״ק אמה אחר שקיעת החמה עבר זמן ביה״ש דר״י ור׳ יוסי ואז הוא לילה ומסכים עם מאמר כוכב אחד וכו׳ ג׳ לילה. זה נ״ל לענ״ד שהוא מוכרח לאמרו שלא יסתרו מאמרי אלו האמוראים בשם שמואל למאמר כוכב אחד וכו׳ כיון שלשון שיעור בין השמשות בכמה רבה אמר וכו׳ מורה שאין דעתם לפרש דברי ר׳ יהודה שבברייתא כי אם להודיענו הדין כפי האמת שא״כ הול״ל שיעור בין השמשות לר׳ יהודה בכמה רבה אמר וכו׳. אבל קשיא לי שהרא״ש ז״ל בפסקיו נראה שלא כתב כן שאחר שביאר שבין השמשות דר״י הוא אחר בין השמשות דר׳ יהודה ושאינו מתאחר אח״כ שיעור טבילה שהוא מהלך ג׳ אמה כתב וז״ל נמצא משתשקע החמה מהלך אלף ות״ק ומ״ט אמות מותר לעשות מלאכה במוצאי שבת. ע״כ: ומכאן – הרי נראה בפירוש ששיעור אלף ות״ק אמה שנתנו רבה ור׳ יוסף לתשלום זמן בין השמשות הוא לר׳ יהודה לבד ולכן הוסיף הרא״ש ז״ל מ״ט אמות משום ספק בין השמשות דר׳ יוסי מתי הוא. ונראה לענ״ד לומר שאפילו לדעת הרא״ש ז״ל הפשט הנכון בגמרא הוא מה שאמרתי שדברי רבה ור׳ יוסף בסוף זמן בין השמשות הוא לפי האמת לדעתם לא לדעת ר׳ יהודה לבד כי כן מראה לשון הגמ׳ כאשר כתבתי אבל לפי שנמשך כלל מזה הפירוש והוא שאחר עבור שיעור מהלך אלף ות״ק אמה אחר שקיעת החמה יוכלו לעשות מלאכה ואולי המתעקש יאמר כי מה שאמרו בגמ׳ ואזדו לטעמייהו שיעור וכו׳ הוא לפרש דברי ר״י לבד ואם לא אמרו בפירוש שיעור בין השמשות לר׳ יהודה בכמה משום דסמיך אדלעיל לכן הרא״ש כתב מה שכתב לחומרא גם בלשון התוס׳ בפסחים פרק מי שהיה טמא (דף צ״ד) יש הערה דומה לזו שכתבתי בלשון הרא״ש ז״ל שנראה שגם הם סותרים דברי. והתשובה אצלי ממין התשובה הזאת שכתב הרא״ש ז״ל והמעיין יבין כי לא רציתי להאריך ובין לדעתם ז״ל ובין לדעת הרא״ש ז״ל הפי׳ הנכון בגמרא הוא שמה שאמר ואזדו לטעמייהו הוא לבאר סברתם בשם שמואל כפי האמת וא״כ צריך שלא יסתרו מאמריהם למאמר כוכב אחד יום וכו׳ אשר לפי זה נתקיימה הקושיא שאמרתי כיון שרבה ורב יוסף שניהם מוכרחים להודות ששמואל אמר מאמר כוכב אחד וכו׳. ועוד שהרי מצינו שהרי״ף ז״ל פסק כרבה לחומרא והביא לפסק מימרא דשמואל כוכב אחד וכו׳ כנראה דלא פליגי אהדדי. ושנאמר שהביאו לפסוק כמותו בזמן סוף בין השמשות והוא כשיראו ג׳ כוכבים בינוניים לא לפסוק כמותו בזמן התחלה זה דוחק והיה לו לרב לפרשו:

וכלל הדבר שבהכרח לנו לומר שרבה יודה במימרא דשמואל כוכב אחד יום וצריך לנו לדעת באי זה אופן ובאי זה דרך כי כפי הנראה בהכרח לומר שחולקים. ולפי מ״ש רבינו תם ז״ל דיש חילוף בין משתשקע החמה לשקיעת החמה ככתוב בתוס׳ גם בספרי בעלי החדושים ושאפילו לדעת רבה יש שיעור ג׳ מילין ורביע אחר שקיעת החמה קודם שיתחיל זמן בין השמשות אין קושיא כלל ומאמר שמואל כוכב אחד יום וכו׳ יבא כפשוטו שמדבר אחר שקיעת החמה ועם כל זה הוא יום כיון שלא נראו ב׳ כוכבים ומחלוקת רבה ורב יוסף הוא שלדעת רבה כשיעבור אחר שקיעת החמה שיעור זמן מהלך ג׳ מילין ורביע יהיה בין השמשות ויראו שני כוכבים בינונים ולדעת ר׳ יוסף לא יראו עד שיעבור אחר שקיעת החמה שיעור זמן מהלך ג׳ מילין ושליש ואז מתחיל זמן בין השמשות ואם כן אין קושיא כלל לדעת רבינו תם ומחזיקי דבריו. אבל לדעת הרמב״ם ז״ל נראה שאין זה אמת שא״כ היה לו לפרש אי זה דבר מזה. ולדעתו פי׳ משתשקע החמה ר״ל מיד אחר שתסתר גוף החמה מעינינו ובודאי שלדעתו ז״ל גם זו היא סברת הריא״ף ז״ל גם הרא״ש ז״ל לא כתב בפסקיו כלל מדברי ר״ת כנראה שלדעתו ז״ל פי׳ משתשקע החמה הוא כפשוטו כשיסתר גוף החמה מעינינו ואם כן הדרן קושין לדוכתין כי איך אפשר להסכים מאמר שמואל כוכב אחד יום וכו׳ עם סברת רבה:

וליישב כל זה לענ״ד אקדים הקדמה קטנה והיא כי זמן הראות הכוכבים אינו אחד תמיד בכל ימות השנה, דרך משל לדעת רבה ימצאו ימים בשנה שכוכב אחד בינוני יראה קודם שתשקע החמה ויש ימים שלא יראה עד אחר שקיעת החמה. גם יש ימים ששני כוכבים בינוניים יראו עם שקיעת החמה בסמוך ויש ימים שלא יראו עד שיעבור זמן מה אחר שקיעת החמה. ובקיום דברי אלה שאמרתי שאין הכוכבים נראין תמיד בכל ימות השנה בזמן אחד בערך אל שקיעת החמה איני מאריך כי השכל גוזר היותו כן ושיתחלף זמן הראותם כפי מצב השמש בגלגל וכפי רוחק הכוכבים ממנו. וזמן זה החילוף ר״ל כמה יקדמו להראות או כמה יתאחרו יש לו שיעור. דרך משל לדעת רבה לעולם שני כוכבים אינם נראים קודם שקיעת החמה אלא ביום שמקדימין יותר להראות הוא כשיראו עם שקיעת החמה ויש יום שיתאחרו מעט אחר שקיעת החמה ויש יום שיוסיפו להתאחר יותר והרוב שיוסיפו להתאחר להראות אחר שקיעת החמה הוא שיעור מהלך קס״ז אמות שהוא חצי שתות מיל כי כשיעבור שיעור זה הזמן אחר שקיעת החמה לעולם אפשר לשני כוכבים ליראות אם לא יהיה לגודל קוצר ראות המביט או אי זה עבים שיכסו אותם וא״כ לדעת רבה זמן מהלך חצי שתות מיל אחר שקיעת החמה יש ימים שראוי להיותו כולו בין השמשות כפי הדין והאמת כי כבר נראים שני כוכבים ויש ימים שראוי להיות קצתו בין השמשות. וזמן מהלך שני שלישי מיל אחר זה הזמן תמיד בכל ימות השנה הוא ביה״ש. ועפי״ז אין קושיא כלל בסוגיא שמה שאמר שמואל כוכב אחד יום מדבר בין קודם שקיעת החמה בין לאחר שקיעת החמה והחדוש שהודיענו הוא ביום שיהיה אחר שקיעת החמה כי עדיין הוא יום כיון שלא נראו שני כוכבים ועכ״ז אינו סותר לדברי רבה שדעתו היא שהאמת שזמן בין השמשות אינו מתחיל כפי הדין עד שיראו שני כוכבים אבל כיון שזמן הראות שני כוכבים יש זמן בשנה שהוא עם שקיעת החמה יש לנו לומר שמשתשקע החמה תמיד יש לו דין בין השמשות כי אולי הם נראים והמביט אינו רואה אותם לקוצר ראותו כי לא ראיתי בשיעור רחוק גדול כזה אינה ראיה, ועם זה אע״פ ששני המאמרים יהיו לשמואל אין קושיא כלל כי במאמר האחד הודיענו זמן ביה״ש כפי האמת ושורש הדין ובמאמר האחר הודיענו שיעורו כפי הזמן שאפשר להסתפק והרי דינו לחומרא כדין בה״ש. ואל יחשוב הרואה דברי אלה לומר אליהם כי הם חדשים מקרוב באו לא שערום חכמי המשנה והגמרא ואולי בשביל זה ידחה אותם כי האמת יש לדבר סיוע גדול מהגמ׳. ועל פיהם נתיישבה לי קושיא אחת והיא. כי כשהקשה המקשה על הברייתא ואמר הא גופה קשיא אמרת אי זהו בין השמשות וכו׳ הכרח המקשה הוא דאלת״ה ליערבינהו ולתנינהו ולימא הכי אי זהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון אבל הכסיף העליון וכו׳ הכי ה״ל למיתני ולא ה״ל למנקט ביה״ש פעם אחרת וא״כ כשתירץ רבה כרוך ותני מה תירץ להכרח קושית המקשה, אבל לפמ״ש הברייתא היא מדוייקת ונקט התנא תרי זימני בין השמשות דלפי האמת ככה הם שני מיני זמן הנקראים ביה״ש, משהכסיף התחתון עד שיכסיף העליון שהוא שיעור שני שלישי מיל הוא זמן ביה״ש ודאי ולעולם אמנם משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין שהוא שיעור מהלך חצי שתות מיל דינו ג״כ כדין ביה״ש לפי שימים רבים בשנה הוא ודאי זמן בין השמשות ונראין בו שני כוכבים ואע״פ שהוא אינו רואה אותה אולי הסבה בשביל קוצר ראותו גם שאינו מסתכל במקום הראוי להסתכל וסדרם התנא כפי סדר זמנם ואמר אי זה הוא בין השמשות משתשקע החמה וכו׳ כי דין ביה״ש יש לו הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ביה״ש ודאי ולעולם זאת היא סברת רבה. אמנם ר׳ יוסף סובר דלעולם לא יראו שני כוכבים קודם שיעבור אחר שקיעת החמה שיעור מהלך חצי שתות מיל ולכן קודם זה הזמן הוא יום ואם דעתו היא שלעולם נראין שני כוכבים מיד אחר עבור זה הזמן או אם סברתו היא ג״כ שיש ימים שאין נראין בהם שני כוכבים בזה הזמן ועכ״ז שיעור בין השמשות שוה לעולם כי הוא שיעור מהלך ב׳ שלישי מיל בשביל שלא נדע מה הם אותם הימים שמתאחרים בהם הכוכבים להראות על דרך סברת רבה לא אטפל בזה כי אין לי מבוא לדעתו מלשון הגמ׳:

וכלל הדברים נתיישבה הסוגיא בלי שום קושיא כלל גם דברי הרמב״ם ז״ל מבוארים עפ״ז ודעתו היא שלענין שבת וכל דבר חומרא כגון בזב ביה״ש מתחיל משתשקע החמה ואע״פ שלא ראה המביט שני כוכבים כיון שהדבר תלוי בכל אחד ואחד מישראל יש לנו לומר כי הגיע זמן בין השמשות וקוצר ראותו גרם שלא ראה הכוכבים. אמנם בענין קידוש החדש שהדבר מסור לב״ד לבד אם ראו הם הירח ולא יצאו כוכבים יכולים הם לקדשו כי הרי הוא יום ונסמוך על מאמר שמואל כוכב אחד יום וכו׳ דכיון שהדבר מסור להם לבדם בראייתם הדבר תלוי מלבד שבודאי הם היו אנשים שלימי היצירה והחושים ולא נאמר עליהם שלקוצר ראותם לא ראו הכוכבים עם היות כי ב״ד של ג׳ כשר אפילו בסומא באחת מעיניו כדתנן בסוכה פ״א גם בר״ה פרק ראוהו ב״ד וכתבו הרב ז״ל פ״ה מהלכות סנהדרין עם כל זה אינו קושיא כלל דלדעתו ז״ל צריך שאותם הג׳ יהיו מהסנהדרין ועם היות שחלק עליו הרמב״ן ז״ל אין לנו לחוש כי ליישב דעת הרמב״ם ז״ל אנו דנין. ובזה הדרך אשר דרכתי יוכל המעיין לראות כי שני הנוסחאות שכתבתי למעלה להרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה שתיהן אמת כי שתי הלשונות מורים בודאי שלא נפלו במקרה ובטעות אבל בכונת מכוין כפי סידורם. ולכן נראה שהרב סידר הראשון בראשונה כי העתיק מאמר שמואל כוכב א׳ יום וכו׳ והוא אמת כפי הדין שאם הוסיפו על אותו השיעור משתשקע החמה לא מטעם הוספה אנו עושים אלא מטעם שמא באותו היום האמת היא שנראו שני כוכבים מיד אחר שקיעת החמה כאשר נתבאר כל זה למעלה ביאור גמור. אמנם אח״כ תיקן כפי מ״ש בספרו ומטעם הנזכר לא מטעם שמ״ש בראשונה אינו אמת. זהו מה שהשיגה דעתי הקצרה להשיב לקושיא האחרונה שבדברי הרב והנני בא להשיב לאחרות אחר שאביא סוגיא אחרת שהיא מקור כל אלו הדינין בר״ה ר״פ ראוהו ב״ד (דף כ״ה) וזו היא הצעתה:

ותנן ראוהו ב״ד וכל ישראל וחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה״ז מעובר. ראוהו ב״ד בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש ראוהו ג׳ וכו׳, גמרא למה לי למתני ראוהו ב״ד וכו׳ ראוהו ב״ד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראייה א״ר זירא כגון שראוהו בלילה ע״כ. פירש״י ז״ל ראוהו ב״ד בלבד שאין מי שיעיד אלא הם ולאו ארישא קאי בסמוך לחשיכה אלא שהיה שהות לקדש ואמאי יעמדו שנים ויעידו הלא ראוהו כולם יקדשוהו בראייתם דלא תהא שמיעה ששומעים מפי עדים גדולה מראייה וכו׳ שראוהו בלילה הילכך למחר אי לאו שמיעה על מה יקדשו, ע״כ:

ותוספות ראוהו ב״ד פי׳ ב״ד של כ״ג ולכך פי׳ בקונ׳ דהיה להם שהות דאי לא היה להם שהות מאי פריך בגמרא לא תהא שמיעה גדולה מראייה ולקדשוהו מיד שראוהו הלא היה להם שהות לקדש. כגון שראוהו בלילה דאין יכולים לקדש על פי ראיית הלילה דא״כ היתה ראיית הלילה מקום קבלת עדות ואין קבלת עדות אלא ביום ואפילו בדיני ממונות כדאמרינן לעיל דקרי חקירת עדות כתחלת דין עכ״ל. ואחר הבנת פשט הסוגיא קשיא לי קושיא אחת ארישא כיון שכשהקשה המקשה ואמר ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראייה הוא משום דס״ל דסיפא לאו ארישא קאי אלא שהיה שהות לקדש כדכתב רש״י ז״ל ופירשו טעמיה בעלי התוס׳ א״כ מה לו למתרץ לחדש אוקימתא שראוהו בלילה לימא ליה דסיפא ארישא סמיך ומיירי בשלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ואע״ג דלא שייך למימר עד שחשכה ממש משום דמשמע הא לא חשכה יאמרו מקודש ואין הדין כן בסיפא אע״ג דברישא הדין כן וכמו שאבאר בעז״ה עכ״ז הכוונה היא דלא הספיקו לומר מקודש ביום ולעולם שראוהו ביום. ואע״ג דלא דמי ממש לרישא דלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ברישא ר״ל דלא הספיקו ביום ל׳ ובסיפא מיירי ביום כ״ט עכ״ז הרי דומה לרישא דרישא וסיפא מיירי בדלא הספיקו לומר עד שחשכה האי בראייה והאי בראייה דהא רש״י ז״ל עצמו כתב כן כפי מה שפירשו התוס׳ דלאו ארישא קאי וכו׳ ומה לו למתרץ א״כ לחדש אוקימתא חדשה מכל וכל והיא דראוהו בלילה. והנראה לענ״ד לומר דהכרח גדול הכריחו למתרץ לומר דגם הראייה היתה בלילה והוא הדין שפסקו במשנה יעמדו שנים וכו׳ ואם אמת הדבר דהראייה היתה ביום אלא דלא הספיקו לומר מקודש א״כ אע״ג דאין יכולין ב״ד לקדש בו ביום משום דאין דנין אלא ביום עכ״ז למה צריך למחר שיעמדו שנים ויעידו וכו׳ כיון שהראייה היתה ביום הרי היא כמו קבלת עדות ביום ולמחר יקדשו החדש בלי קבלת עדות כלל כי אינו צריך כפי הטעם שפירשו התוספות ואפילו לפי מה שכתב רש״י ז״ל הלכך למחר אי לאו שמיעה על מה יקדשו דמשמע מיניה דאפילו שראו בית דין הירח ביום שהוא זמן דין אם לא קדשוהו בו ביום צריך שמיעת עדות למחר שיקדשו ב״ד עליו אפילו לדבריו ז״ל צריכין אנו לומר מכח הקושיא שאמרתי שכוונתו היא כמו מה שפי׳ התוס׳ ור״ל הילכך למחר אי לאו שמיעה שהוא קבלת עדות ביום על מה יקדשו וראייתה בלילה אינה כמו קבלת עדות כיון שהיתה בזמן שאין ראוי לדין. ועוד נלענ״ד לומר שזה הדין הוא מוכרח מרישא דמתני׳ דקאמר ב׳ חלוקות, א׳ ראוהו בית דין וכל ישראל, ב׳ או שנחקרו העדים, ואתרוייהו קאי ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה כנראה שהדין בשניהן שוה וכמו שכשנחקרו העדים לא חסר דבר כי אם לומר מקודש גם כשראוהו בית דין וכו׳ אין צריך דבר אחר ומתי ראוהו בסוף יום כ״ט ומתי לא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ביום ל׳ כנראה שאם הספיקו לומר מקודש עד שלא חשכה ביום שלשים דהחדש מקודש ואין צריך דבר אחר כלל. א״כ נראה בהכרח שכשראו ב״ד הירח בסוף יום כ״ט בזמן הראוי לדין אם לא הספיקו לומר מקודש שיקדשו אותו למחר בלי קבלת עדות כלל. ולמדתי מזאת הסוגיא א״כ שיש ג׳ חלוקות וכל א׳ דינה מחולק.

הא׳: כשראוהו בית דין ביום ויש זמן לומר מקודש שיקדשו אותו מיד ויאמרו מקודש וזה למדנו ממה שהקשה המקשה ואמאי לא תהא שמיעה גדולה וכו׳.

חלוקה ב׳: כשראוהו בלילה והדין הוא דלמחר יעמדו שנים וכו׳ וזה למדנו מהתירוץ.

חלוקה שלישית: בשראוהו ביום ולא הספיקו לומר מקודש והדין הוא שיקדשו אותו למחר בלי ד״א וזה נלמד מכח הכרחיות שאמרתי. זהו מה שאני צריך ללמוד מזאת הסוגיא להבין דברי הרמב״ם ז״ל. ועם כל זה טרם אבא לבאר דבריו לא אחשוך פי לומר מה שק״ל בדברי התוס׳ שאמרו ולכך פי׳ בקונטרס דהיה להם שהות וכו׳. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שהיא הגהה מתלמיד ואינם דברי רבנים גדולים כהם. בדבור כתוב במשנה כתב רש״י דלאו הרישא קאי כדי לתת סברא למקשה וא״כ הדבר קשה לי שהיה לו לרש״י ז״ל לומר קס״ד בדבר כזה ולא לפרש המשנה ככה בפשיטות כיון שהסברא היא זרה כפי פשט המשנה דיותר טוב לומר דסיפא ארישא סמיך ולא יקשה כלל אם הקושיא היא שיקדשוהו מיד בשעת ראייתה גם פירושו במשנה פי׳ בטל לדעת המתרץ דהוא ז״ל כתב אלא שהיה שהות לקדש והמתרץ תירץ כגון שראוהו בלילה וא״כ לסברה זרה כזאת הל״ל קס״ד. ועוד מ״ש בדבור מאי פריך לא תהא שמיעה גדולה מראייה וליקדשוה מיד שראוהו מנין להם שזאת היתה קושיית המקשה ואם בשביל מ״ש רש״י יקדשוהו בראייה מי הכריחנו לפרש שר״ל בשעת ראייתן אני אפרש שר״ל עם ראייתן כלומר לא יצטרכו לעדות וראייתן תהיה כמו עדות. וע״ק לי שכיון ששם זאת ההקדמה להקשות כנראה שבהתבטל זאת ההקדמה תתבטל הקושיא ואינו כן שאף אם נודה שא״א לקדשו בשעת ראייתו כי אם למחר עם כל זה מקשה למה הוצרכו לעמוד שנים שיעידו בפניהם תהיה ראייתם כמו עדות. ועוד נראה כי זאת היא הקושיא שהקשה המקשה לא האחרת כי לאחרת אין חזוק במה שאמר אמאי לא תהא שמיעה גדולה מראייה, אבל אם יקשה למה צריך עדים באי זו שעה שיקדשוהו יקדשוהו בראייתה דלא תהא וכו׳ יבא בטוב. לכן אני אומר כי מה שאמר רש״י בראייתם פירושו עם ראייתם כמו שאמרתי ר״ל שתהיה ראייתם כמו עדות ובאי זו שעה שיקדשוהו לא יצטרכו לעדים ולזה השיב המשיב שראייתם אינה כמו עדות לפי שראוהו בלילה. ומה שאמר רש״י למעלה ולאו ארישא קאי בא לתרץ קושיא אחת שיש כפי הלשון והיא דפירוש ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ר״ל עד שחשכה ביום שלשים ואם נאמר דזאת החלוקה השניה דראוהו ב״ד וכו׳ מדבר בכך א״כ איך אמר יעמדו שנים ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש הרי עבר היום, לזה אמר רש״י דלאו ארישא קאי בסמוך לחשכה דר״ל חשכת יום שלשים אלא שראו אותו ביום כ״ט ונשאר שהות לקדש קודם שיעבור כל יום שלשים ולזה אפשר להעמיד שנים ויעידו וכו׳, ואע״ג דלפי מה שאני מפרש זה הלשון ר״ל דנשאר כל יום שלשים עם כל זה אמר רש״י שהיה שהות לקדש כנראה שהות לבד לא יותר משום דברישא איירי דלא נשאר כלל מכל יום שלשים אפילו שהות לקדש אבל אה״נ דבסיפא נשאר כל יום שלשים וקודם שיבא תירוץ כגון שראוהו בלילה אפשר היה לומר דנשאר גם מיום כ״ט שהות. זהו הנלע״ד בהבנת ההלכה ע״פ פירש״י ז״ל וכתבתיו כפי ההקדמה שכתבתי שהדבור הזה הוא הגהה מאיזה תלמיד שרצה לפרש דברי רש״י ז״ל. ואם אינו כן אלא שהם דברי בעלי התוס׳ הרי כאילו עבר הקולמוס על מה שכתבתי בזה כי כל הדברים אמת ודעתי הקצרה לא יכלה להשיגם. כלל הדברים נתבארה ההלכה והדינים שכתבתי למעלה הם אמת בין הכי ובין הכי ועל פיהם אבא ליישב דברי הרב ז״ל בלי שתשאר קושיא כלל ואומר, כבר נתבאר שיש ג׳ חלוקות בענין ודינם מחולף. הב׳ נכנסו בביאור והא׳ למדנו אותה מדיוק דזה עצמו עשה הרב החלוקה, הא׳ שראוהו ב״ד ביום ונשאר זמן לומר מקודש והדין בזה שיאמרו מיד מקודש, זאת החלוקה הזכיר הרב בראשונה במ״ש ראוהו ב״ד עצמן וכו׳ אם עדיין לא יצא כוכב וכו׳. החלוקה הב׳ היא בהפך זאת שאפילו לראות בליל שלשים אחר שיצאו וכו׳ למחר מושיבין וכו׳ והוסיף הרב ללמדנו בכאן דביה״ש והוא אחר שיצאו שני כוכבים הרי הוא כלילה. החלוקה הג׳ היא כשראוהו ביום ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה והדין בה דלמחר יקדשוהו ב״ד בלי שום עדות כלל. גם זאת החלוקה הנה נלמוד אותה מדיוק דברי הרב שהרי הוא אומר אם עדיין לא יצא כוכב אומרים מקודש טעמא דלא יצא כוכב הא אם יצא כוכב אין אומרים מקודש מיד וגם לא יושיבו דיינים וכו׳ אלא דבר אחר ומה הוא שלמחר יאמר מקודש בלי שיושיבו דיינים וכו׳ גם מדיוק דבריו האחרונים ככה נלמוד שהוא כתב ואם ראוהו וכו׳ אחר שיצאו ב׳ כוכבים למחר כו׳ טעמא דיצאו שני הכוכבים הא אם לא יצא כי אם אחד אין מושיבין דיינין וגם אין אומרים מקודש מיד אלא מה יעשו שיאמרו למחר מקודש בלי שיעמדו ב״ד כלל הרי הוזכרו בפירוש בדברי הרב הג׳ דינים הנזכרים ובזה ניצול מקושית סתירת דבריו אלו לאלו שהיא הקושיא השנית שהקשיתי בדבריו ז״ל כמו שאתה רואה גם נושאי הדינים ומחלוקות הנזכרות הם עצמם אותם שהזכיר הרב כי לדמיון שראו הירח ב״ד ביום שנשאר זמן לומר מקודש שם הרב משל שראו אותו קודם שיצא שום כוכב כי בודאי יוכלו לומר מקודש קודם שיצאו שני כוכבים. ולדמיון שראו אותו ביום ולא נשאר זמן לומר מקודש שם הרב משל בדיוק דבריו שראו אותו אחר שיצא כוכב אחד כי אז לא ידעו הם אם יש זמן לומר מקודש כיון שלא ראו מתי יצא אותו הכוכב האחד וגם אין אנו יודעים כמה יתעכב לצאת הכוכב השני על האחד ואולי קודם שישלימו לומר מקודש יצא כוכב אחר, מה תאמר יאמרו מקודש ואח״כ יראו אם יצא כוכב אחר בין כך ובין כך יחזרו לומר למחר מקודש ואם לא יצא כוכב ישאר החדש מקודש לא ניתן ליעשות כן דבקידוש החדש אין ראוי לב״ד לומר דבריהם על ספק לילה, הרי מבואר מזה דאע״ג דהרב תפס בכאן לפסק הלכה מאמר שמואל כוכב אחד יום מהטעם הנזכר למעלה אינו סותר לזה במה ששם משל אם עדיין לא יצא כוכב כי אין כוונתו לשום משל ולבקש שעדיין אז יהיה יום לבד כי לזה אע״פ שיצא כוכב אחד עדיין הוא יום כמבואר בדברי שמואל בפי׳ אבל כוונתו לשום משל בעבור שעדיין יהיה יום וישאר עוד מהיום זמן לומר מקודש כבר כי בודאי אם כשראוהו לא יצא שום כוכב נשאר זמן משא״כ אם כבר יצא כוכב שאע״פ שעדיין הוא יום לא ידענו שנשאר מהיום עוד זמן כנזכר ובזה תירצנו לקושיא הראשונה:

וגם הג׳ דבר קל לתקן וזה כי זמן בין השמשות נדון עליו שהוא מהלילה כשיהיה חומרא לא כשיהיה קולא ולכן כשלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ליל ל״א שאין מקדשין החדש בזמנו ומעברין אותו אז נדון זמן בין השמשות ליום ובודאי אם הספיקו לומר מקודש קודם שחשכה אע״פ שהוא בזמן בין השמשות מקדשין אותו כי שלא לקדש החדש בזמנו הוא קולא כמו שמתבאר מדברי הרב סוף פ״ג. אבל בחלוקה השניה שמדבר שראו אותו אחר שיצאו שני כוכבים בליל שלשים אין מקדשין אותו אז בזמן בין השמשות ונדין אותו כלילה כיון שנשאר להם כל יום ל׳ שיוכלו לקדשו. והנה נראה חכמת הרב ז״ל כי הדין שלמעלה הוזכר במשנה שאמרה ראוהו ב״ד וכו׳ ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה והדין של מטה אם יצאו שני כוכבים וכו׳ הוזכר בגמרא כמ״ש כגון שראוהו בלילה וראה הרב בחכמתו להניח עד שחשכה שהוזכר במשנה כפשוטו ואם לא חשכה ודאי עדיין יוכלו לומר מקודש שאם לא נאמר כן הרי הוא קולא כנזכר וכמ״ש בגמ׳ כגון שראוהו בלילה פירש כי ביה״ש הרי הוא כלילה שאם לא נאמר כן הרי הוא קולא וזה לחלוף הנושאים כאשר נתבאר:

גם ההערה הד׳ מבואר בה התירוץ למעלה בשם התוספות ורש״י ז״ל ואין צורך לכפול הדברים: